המסע האישי אל הניו נורמל

פרודוקטיביות ושינויים?!

אף פעם לא ירדתי לדעתם של אנשים על מולטי-טסקינג. איך זה נראה? איך זה מרגיש? עד לפני כמה שנים זה היה ה-דבר. נפגשתי עם מולטי טסקינג בעל כורחי בזמנו בחופשות הלידה. במקום ללכת לנוח בין האכלה, בכיה, חיתולים – טסתי לאיזו משימה קטנה, ככה בינתיים שתתבשל על אש קטנה בזמן שאני עושה עוד אחת ועוד אחת וככה מחסלת איזו רשימה דמיונית בתחרות עם עצמי כדי שאח"כ יהיה לי קצת פנאי למשהו. בלוף! מה יצא לי מזה? תשישות אינסופית. מתי הבנתי את זה? כנראה שעוד לא... אבל השתכללתי לאללה. נהייתי מאסטרית ברשימות, עדכונים, זימונים, תיאומים, דיוקים, תכנונים, עוד רשימות אבל הפעם עם שיתוף, זימונים לאחרים, גאנטים ומה לא.

הכל בסדר, עד שהבנתי לאחרונה שזה הסדר שלי. זה לא בהכרח הסדר של האחרים. השיבושיות הרימה ראש לא אחת, אבל ככה לביקור. עד שהגיע חג הפורים, 2020 חודש מרץ ליתר דיוק והתחפשה לנו השגרה. איך אנחנו אוהבים לשאול בברנז'ה.. ואיפה את/ה היית כשנחת עלינו הסגר? אז איפה אתם הייתם? מה אתם הרגשתם? זוכרים?

סדר העולם החדש הגיע חברים וכולנו חווינו סוג של חינוך או חיווט מחדש. הרגשתם את זה? זוכרים את התמונות של המרכזיות הישנות מראשית הטלפוניה, עם המרכזניות המצודדות שהעבירו חיווטים ופלאגים ממקום למקום על פני פאנל אדיר ובמהירות שיא? והכל כדי לקיים שיחה. אז מה עשינו אנחנו אז והיום, כשנדרשנו כל רגע לחווט מחדש? אז גילינו את הגמישות, את התעדוף, את האמפתיה כי היי – כולם במצב הזה. אבל, בואו נחשוב על רגע מחוץ לקורונה, או מעבר לה. מה קורה כשאנחנו חווים לבד, אישית מצב כזה של צורך בחיווט מחדש? כשרק אנחנו, במקרה הטוב, מצליחים להבין מה עובר עלינו ולמה אנחנו זקוקים והסביבה בעניניה היא?

אותי באופן אישי פגשה הקורונה בצומת דרכים, בעיקר מקצועית אבל גם אישית (אני מנהלת למידה ארגונית). אצלי הם חיים ביחד המקצועי והאישי - הצורך הזה לעשות ולהוביל תהליכים שאני מביאה בהם ערך, שמצמיחים אותי. עד לאותה נקודה העשייה שלי הייתה בארגונים, כשכירה. אני מאוד נהנית מחשיבה רוחבית, מרובת זוויות, אנשים ותהליכים ורק בארגונים גדולים ומורכבים חשתי כדולפינה באוקינוס. באה הקורונה ושינתה חיווטים. הפרויקט שניהלתי הסתיים, הקורס שבו למדתי הסתיים, תהליך המנטורינג שליוויתי הסתיים. אז מה עושים? אי הוודאות לא איפשרה ליזום ולבנות חדשים ולמעשה הציבה מראה גדולה וצלולה לבחון מחדש את ההרגלים, את הדרישות שלי מעצמי ומאחרים, ואיך ניהלתי תחומים מחיי עד כה. התחלתי לצעוד במסע של איתור, התנסות ובניית תהליכים חדשים. אני בכוונה לא קוראת לזה הבניית 'הרגלים', אלא תהליכי הזיהוי, ההתאמה והשינוי עצמו – הם הם השריר וההרגל.

נשמתי עמוק ונזכרתי במשנתי בתהליכי המנטורינג שאני מלווה והפעם שאלתי את עצמי את השאלות הבאות:

• רציתי ללמוד דברים חדשים ולפתח תובנות, להתעדכן בתחומים המקצועיים שלי? = היכן ומתי אני משלבת את זה?

• רציתי זמן לעסוק קצת בספורט ולוודא שהגוף זז? = היכן ומתי אני משלבת את זה?

• רציתי זמן למפגשים עם אנשים חדשים ואנשים שחשובים לי, זמן לנתינה ולהשראה ולעשייה? = היכן ומתי אני משלבת את זה?

התחלתי להתנסות, ביחד עם אילוצי הקורונה (סגר, עבודה מהבית, למידה מרחוק בבית הספר, וכל טוב). בדקתי את הדופק. כשהוא הגיב יפה, שילבתי דברים נוספים מאתגרים יותר. כשגם זה עבד – התמדתי וחיברתי אליי אנשים נוספים.

לדוגמה: אני וספורט רחוקים כמו קריית שמונה מאילת, שנים של נסיונות התמדה. אבל כשהבנתי ששעות הבוקר טובות לי ומאפשרות לי – התחלתי לצעוד מיד אחרי שנפרדתי מהילדים בשער בית הספר. כדי שהשריר יעבוד קשה – שיניתי מסלולים, התבוננתי בסביבה, השתאיתי ממנה שוב. באוזניות? מוזיקה להפגה. וזה עבד. עוד יום ועוד שבוע ומיד הגיע היעד: 3 הליכות בשבוע. על אפי ועל חמתי זה יקרה. נראה אותי..

ואז שאלתי את עצמי, האמנם הייתי זקוקה להפגה? רציתי ללמוד, להקשיב ולחשוב. תודה לאל על פודקסטים ועל השפע. עד כה, בפקקים נמנעתי מהסחות דעת אבל הנה הגיעה השעה להדביק את הפער ולהקשיב לכל מה שאי פעם רציתי. וירא כי טוב – הוגדר היעד הבא ובזמן ההליכה האזנתי רק לפודקסטים שבחרתי. מצאתי את עצמי מאריכה את ההליכות לטובתם של הפרקים. לומדת, חושבת ועוסקת בספורט בו זמנית. ווינר לגמרי לא?

עדיין הייתי צריכה להקפיד על המשמעת שלי עצמי. אז פה ושם שילבתי חברות לדרך. מלי אלקובי היקרה (תקשיבו לה, באמת) קראה לזה חברות "נמל התעופה". נכון שלא תגיעו לנתב"ג בלי הדרכון כי יש דברים שהם לגמרי מאסט? אז גם החברות היקרות הללו – איתן דייט זה דייט. איתגרנו אחת את השניה בקצב, בשיחה, באמפתיה וחיזקנו את השריר.

זה היה רק חלק מהבניה של שגרה חדשה. קרו עוד הרבה דברים... על כך בהמשך.

אז מה היה לנו כאן?

ניסוי ותהיה: נסו ותהנו. בחנו את השרירים שלכם. מה עובד לכם ומתי. פעם אחת לא מספיקה...

רפקלציה: אמצו ללבכם את היכולת להתבונן ולחשוב על מה שעשיתם או חוויתם והאם זה שירת אתכם. אם תרגישו בטוחים – שתפו גם אחרים.

מטרות: מה בעצם אתם מעוניינים להשיג? מה עומד על הפרק? משהו חדש או אימוץ אחר?

ויעדים: איך אפשר בלעדיהם? אבל.. לפני שנתחייב אולי כדאי שנתנסה ונראה שזה אכן עובד? (חזרה להמלצה ראשונה..). עובד? מצוין. הגדירו לעצמכם יעדים ריאליים לגמרי, מדידים ומשבו את עצמכם. עובד? יופי, נסו לאתגר את עצמכם מעט.

נצחונות קטנים: אותם הישגים קטנים אבל שעושים לכם הבדל גדול. שימו לב אליהם, הם יעזרו לכם לקדם את האימוץ שבחרתם. הם יראו לכם שאתם באמת מסוגלים.

שרירים: ההרגל הוא לאמן את השרירים שלנו להסתגל, להתגמש, ללמוד, לבחון, להתנסות להתאים ולהתאים מחדש. השרירים הם אלו שמפעילים את השלד. בלעדיהם ניעצר, על כל המשתמע מכך.

טרמינולוגיה: אמצו לכם מילים מקדמות. אל תקראו לזה שינוי, תקראו לזה אימוץ. משהו נוסף וחדש.

אז בואו ושאלו את עצמכם, איך אתם מזהים שינויים ונערכים להם?